הערך של כלום, מאת עמית בוברוב

עברתי דרך ארוכה מאז שהתחלתי ללכת בדרך שמעטים הלכו בה בעודי אוחז בציפיות גדולות. כן, אלו משחקי מילים ביצירות ספרותיות גדולות וזה לא משעשע. אבל זה כן מציג את האמת, הייתה לי דרך ארוכה ומלאת מכשולים מאז שהתחלתי לכתוב וזהו סיפורי.

בילדותי אובחנתי כסובל מהפרעת קשב וליקוי למידה – דיסלקציה, אי. קיו מאוד גבוה, אבל עם דיסלקציה וקשיים בריכוז.. נאמר לי ע"י בעלי הסמכות שיהיה לי קושי רב ללמוד שפה שניה ואפילו לא בטוח שאסיים בגרות במסגרת רגילה.

הורי ניסו לתמוך בי כמיטב יכולתם, אבל בנבכי נפשי ידעתי שלעולם לא אצליח בתחום האקדמאי. חלק מן הנושאים בבית הספר היו לי קלים בצורה יוצאת דופן, ואחרים נשגבים לחלוטין מהבנתי. לא היה מצב ביניים, ולא גוונים של אפור – או שהבנתי נושא באופן מוחלט או שלא הבנתי כלום. אבל הייתי רגיל למאבקים, גם גופניים מול ילדים אחרים וגם ברמה הרוחנית יותר. כל מה שידעתי בחיי היו מאבקים, וזה מעולם לא השתנה עד עצם היום הזה.

למרות זאת, הצלחתי אמנם עם קשיים לסיים תיכון עם בגרות מלאה, וכן רכשתי שליטה בשפה ואפילו כותב בעיקר בשפה זאת. באופן אירוני העזתי לכתוב את קורות חיי רק בגיל 37, ושורות אלו הם תרגום מן השפה האנגלית.

שירותי הצבאי נראה כמו שנותיי הקודמות בבית הספר- מאבקים בלתי פוסקים. מהתעללות שעברה כל המחלקה שלי בטירונות, לתקופה קשה לא פחות במשך כמה חודשים תחת אותו "שטן"-מפקד הבסיס. חוויותיי מהשירות הצבאי רדפו אותי תקופה גם לאחר שהסתיימה. מסתבר שהמפקד שהפך את חיי לגיהינום פוטר, כך שמעתי, לאחר שהעתיק במבחן.

לאחר מכן הגיעה תקופת לימודיי במכללה, שם כשלתי לחלוטין בלימודי הפיסיקה והמתמטיקה, אך תוך הקשיים הבנתי שעליי ללכת עם החלומות שלי – להיות סופר .כך הקושי היווה נקודת המפנה בחיי. אמנם עדיין נותרו המאבקים, הם נשארו ומלווים אותי גם היום. כנער היה לי חלום שאהיה סופר אשר כותב ספרים רבים, התחום היחידי בחיי שבו אני שולט לחלוטין. איינשטיין אמר ש"אם נשפוט דג על פי יכולתו לטפס על עץ הוא יחיה כל את חייו באמונה שהוא טיפש". למרות  הכול ,האמנתי שהכתיבה היא היעוד שלי.

מגיל צעיר אהבתי לספר סיפורים תוך שאני בונה טירות וחלליות מלגו .בהמשך עברתי לתחום משחקי התפקידים ולהנחיית משחקי תפקידים כמו מבוכים ודרקונים ועולם החשיכה. הכתיבה הפכה להיות המשך טבעי של עיסוקי.

עם זאת המאבקים נמשכו . בתחילה היה לי קושי רב לכתוב – נאבקתי על כל מילה. זוכרים דיסלקציה? אז לא רק שהחלטתי לכתוב, בחרתי לעשות זאת באנגלית – לא שפת האם שלי. נלחמתי על כל מילה וכל משפט, כותב אותם שוב ושוב כמו אדם כפייתי. הכול היה חייב להיות מושלם.

אפילו זוג חוזי עתידות שונים סיפרו לי שאני עתיד לגדולה, שרבים יקראו ויאהבו את כתיבתי, ואני האמנתי להם, הייתי חייב להאמין במשהו. למרות שאף נבואה מעולם לא התגשמה עבורי, הייתי מלא תקווה למרות המאבקים הרבים לאורך כל הדרך. וכך מספר שנים לאחר שהתחלתי לכתוב כתב המקור היה סוף סוף מוכן.

אך…הוא היה נוראי!

פניתי אל חבר קרוב שהיה מנכ"ל שותף באחת ההוצאות לאור הגדולות בישראל, בנוסף לתפקידו כעורך בכיר. בהתחלה הוא לא רצה לקחת אותי כלקוח כדי לא לפגוע ברגשותיי. מסתבר שתפקיד העורך אינו בדיוק "נעים לאגו", כל סופר יכול להגיד לכם את זה. הבטחתי לו שאקח ביקורתו באופן בוגר ואחראי. לא טרחתי להגיד לו את האמת הפשוטה, שאני פשוט רגיל להיכשל, לכן מן הסתם לא לוקח את זה פחות קשה. זה נשמע רע כשאומרים זאת – קצת נשמע מתבכיין. אבל לפעמים זו המציאות כמו שהיא, העובדות היבשות. בכל מקרה, לא טרחתי להגיד לו זאת – כשאני נכשל אינני יושב ובוכה על זה, אלא מנסה שוב ושוב, ומשתפר מניסיון לניסיון.

אני מכיר אינטימית את המשמעות והערך של כישלון, כן הערך של מה זה להיכשל – איך אפשר לצמוח מתוך הכישלון. לו הייתי פוחד מכישלון הייתי שקוע ברחמים עצמיים ומוותר .אלא שבחרתי להילחם כנגד הסיכויים. כתבתי, ואז כתבתי שוב, שיפרתי, וערכתי שוב. זאת הדרך היחידה שלי להצליח יום אחד, או להיכשל למרות הכול.

אז איתמר העורך-חבר שלי לקח את כתב המקור ואמר לי באופן ברור למדיי שעליי להשליך את כתב המקור אל הים, כן במילים אלו – והוא צדק. הוא הסביר שהרעיון שלי לספר גאוני, ומסגרת הבסיס (עץ העלילה) מאוד מושכת, אבל הכתיבה נוראית לכל היותר, לא הכי גרוע שהוא ראה מימיו, אבל גם לא רחוק משם. זהו בדיוק האדם שאתו רציתי לעבוד! רציתי מישהו שיעזור לי להשתפר, לא מישהו שיחמיא וילטף לי את אגו מתוך בצע הכסף ויצפה בכישלוני לאחר ההוצאה לאור ואז יסיר אחריות מעצמו.

למדתי מאיתמר בכמה שיעורים כתיבה יוצרת, כל מה שלא למדתי בארבע שנים של תואר בספרות אנגלית באוניברסיטה. על כך לעד אני אסיר תודה לאיתמר. הוא היה "השטן" שהייתי צריך להרוס את כל מה שיצרתי כדי שאבנה את עצמי מחדש, טוב יותר.

כך כתבתי מחדש את כל כתב המקור – מהמילה הראשונה עד לאחרונה. ואז שוב שכתבתי מההתחלה, כי עדיין לא הייתי מרוצה מהתוצאה. כבר ציינתי שהייתי סופר נוראי? בסוף השכתוב השלישי כבר לא הייתי כל כך נוראי. אחרי העריכה הספרותית שלחתי את הספר לדוקטור בתחום העריכה הלשונית, רציתי שהכול יהיה מושלם.

לאחר סיום השכתוב והעריכה החל מסע הייסורים לחיפוש מוציא לאור. גם כאן לא היה לי מושג או ידע כלשהו בעניין ולכן כשלתי שוב ושוב. בפעם הראשונה נפלתי בהונאה ראשונה בתחום, אצל סוכן ספרותי מזויף, למזלי לא הפסדתי כסף רב. שלחתי מאות מכתבים לסוכנים ספרותיים, והשקעתי שעות אין-ספור. המעט שטרחו להגיב, הגיבו בשלילה. רק כריסטופר ליטל, הסוכן לשעבר של ג. ק. רולינג ביקש את הספר המלא, ולאחר מכן דחה אותי עם מכתב אישי. אני אסיר תודה לו על כך שגילה עניין בספרי.

קפיצה מהירה קדימה בזמן, מצאתי הוצאה לאור בין-לאומית כאן בישראל. שילמתי להם תחת הבדיה שאני מממן מחצית מתהליך ההפקה והם החצי השני. כמובן ,שהספר לא היה זקוק להרבה עריכה אחרי איתמר ודוקטור מיכאלסון, כל אחד מהם מומחה בתחומו. לא יכולתי לדעת שההשקעה היחידה שנותרה  היא רק עימוד הספר שכן המאייר ששכרתי עבור איורים בצבע בתוך הספר עיצב גם את הכריכה. בנוסף הם העבירו את הספר לעורכת, אך איפה שהוא במערכת משהו השתבש והם עמדו גרסה לא שלמה של הקובץ במקום הגרסה הסופית. עם תשעים ושלוש אלף מילים קשה למצוא דברים כאלה.

כך הוצאתי כסף רב ונותרתי עם גרסה פגומה של עבודת חיי. בית ההוצאה לאור היה מופתע מאוד כאשר ספרי מכר מאות, למרות שהם כמעט לא עשו כלום לשיווקו. רוב הביקורות היו חיוביות, וכל השליליות התייחסו לפגמים בעריכה. אתם יכולים לדמיין את האכזבה הקשה שחוויתי לגלות ש"התינוק שלי", התוצר של כל כך הרבה שנים של מאבקים ועבודה היה פגום.

מהר מאוד הורדתי אותו מן המדפים, מצאתי עורך מעולה נוסף לתיקון הנזק, סופר בריטי בשם לאזלו פאראן. עשה עבודה נפלאה בתיקון משהו שכבר לא יכולתי לגעת בו. לאחר מכן הוצאתי לאור את הספר בעצמי.

מכרתי עוד כמה תריסר ספרים, רוב הביקורת היו חיוביות, ואחרות עדיין היו שליליות. ואז הבנתי ללא צל של ספק שהמאבק רחוק מלהסתיים. לא משנה כמה אשקיע ואכתוב ואשפר, תמיד יהיו אלה שלא אוהבים את היצירה.

בשלב זה איבדתי כל תקווה. אך גם חשתי לא כבול יותר וחופשי. תנו לי להסביר.

ברגע שאיבדתי תקווה וויתרתי על כל הציפיות, כבר לא היה אכפת לי מכישלונות. כעת אני כותב וממשיך לכתוב כי זה מה שאני רוצה לעשות, לא בגלל שיש לי ציפיות להצלחה. אני מוצא את עצמי חופשי מהצורך להוכיח לעצמי ולסביבה.

אני כותב מתוך אהבה שלמה, וזאת הפעם הראשונה שאני עושה משהו בשביל עצמי אבל לא רק. אני יודע שלכולם יש חיים קשים, כל אחד ומאבקיו במרוץ החיים. עם זאת, קריאה יכולה  גם להרגיע קצת מהכאב, מקשיי החיים ולתת קצת מנוח. לכן, אשמח אם תקראו את ספרי. אם אהבתם, זה נפלא ואם לא, אז אני מתנצל שבזבזתי את זמנכם ומבטיח להשתפר בספר הבא. כעת אני שוקד על סוף ספר ההמשך: "עלייתו של ריימונד ברוקס". נוסף על כך, אני פועל לקדם פרויקט חברתי ללא מטרת רווח לסייע לסופרים כמוני בתחילת דרכם.